בתאריך י"ז בשבט עלינו לקברו של פנחס שדה עם חבורת משוררים, סופרים ומוקירי זכרו – וכמו בכל שנה הנחנו זר של שקדיות על קברו בהר המנוחות בירושלים.
קטעי שירה של פנחס שדה מילאו את האוויר הקר בבית העלמין, דברים לזכרו, אמירת הקדיש.
הסופרת שמחה סיאני קראה פרקים מרגשים מתוך "החיים כמשל". מיכל שין, אהובתו של פנחס שדה העניקה לכל אלה שעלו לקברו את פרשת 'פנחס' מתוך ספר 'הזוהר', בשל הקשר המיוחד של פנחס שדה לעולם הקבלה והחסידות.
בבגרותנו נקשרנו לפנחס שדה כמו רבים בעקבות קריאה בספרו "החיים כמשל". תמיד לימדונו, שהמשל אוצר בחובו רעיון, מלים ושירה, שורות שמציירות חזון. האם חיים שלמים באו לבטא רעיון? ניסיתי לזכור אותם ימים, אותם פרקים שקראנו. האם היו לבוש לעולם של אור? עולם שנראה לעתים נבואי. נערים היינו, ועדיין בלבנו אותו סיפור של שדה, 'נער הייתי'.
תמיד מלווה וטורדת השאלה, האם המשל אכן תואם בכל פרטיו לנמשל. החיים כמשל, הילדות, הנעורים, החלומות, האם כל האורות שבהם היו יחד לנמשל?
זה השיר שקראתי על קברו של פנחס שדה:
שיר שמספר על מפגש עם הסופר, כאשר היינו עיתונאים קטנים ב "הארץ שלנו",
סיפור ילדותנו בשנות החמישים, הצלילה בסיפוריו של עיתון הילדים, הקסם
של הסיפור "נער הייתי" של הסופר המסתורי ש' פנחס – והאהבה לשירתו.
נערים היינו
חלף הזמן וכל אותם קולות
שבים ממרחק, מן הדפים,
וגם השתיקות.
דבר לא נמחק.
אם יש את נפשכם לדעת
אמת המעין של ספורי הילדות,
לכו בעקבות אותו שדה
אותו ספור לא אבוד.
לכו אחרי לממלכת ילדותי, לימים ההם,
למחוז הקסם שם נחבא
אותו סופר עלום שם,
נחבא אל כליו ב"הארץ שלנו"
רועה צאן אדמוני שרעה לב כלנו.
פתקי לב בשפתנו, שפת המדרכה,
יתמות עולם, שפתי אותה ילדות,
אותם מכאובי ילדים,
ספור לא אבוד.
ונצרנו ספורו, כלו
סקרנות והתבגרות והס,
ועל השורות המפלאות,
היה חתום אותו אדמוני,
אותו ש' פנחס.
נער הייתי, כך כתב לנו,
ושתינו כל טפת אור, כל מלה.
במחוז הקסם היה פנחס
כהן הנשמות והתפלה.
הלך שאגר כל צער, כל תשוקה,
שידע להבין גם כשהאדמה
ידעה שתיקה.
אם יש את נפשכם
אקחכם, לאותה דמעה לא חולפת,
משם שאבנו תעצומות נפש,
מעין מים חיים, נרגשים
הקסם של הילדות בשנות החמשים,
נערים היינו,
והלכנו עם אותו צפן של ש' פנחס
הזמן חלף, ועמו חלפנו גם אנו,
כמוהו, פסיעות הנער שהיה
שנגעו בתהו, קרבונו למקדש החיים.
וכאשר גדלנו
סוד בדידותו למדנו
וחייו, ראינו
כי הקסם לא נמס.
ולעת ערבים, כשהילד של אז
שב אלינו להבין מה נשאר, מה הרז,
הקול הישן כמו נוגע בקולנו,
לוחש לכל לב,
בוכה לי, נעליך של,
כל אותם ימים יהיו חייך,
החיים כמשל.
